פירוש שלמה סיריליו על תלמוד ירושלמי פאה א׳:ה׳

5 לעולם הוא נותן משום פאה ופטור וכו'. מי שלא הפריש פאה מן הקמה מפריש מן העומרים או מן התבואה אחר שנדושה כדתניא בתוספתא ומייתי לה בפ' הגוזל קמא וקאמר דנותן פאה לעניים ופטורה מן המעשרות כמו אם נתנה במחובר דפאה ולקט ושכחה והפקר פטורין מן המעשרות כדתנן בפ"ק דחלה:

6 עד שימרח. מפ' בפ"ק דמעשרות מן דו שפר אפוי דכריא והיינו לאחר שמנקין התבואה מן המוץ שלה צוברין אותה במקום אחד ומחליקין הכרי ברחת ומייפין אותו והוא מלשון ממרח רטייה ומכי מירח חייב במעשרות שהוא גמר מלאכה כדתנן בפ"ק דמס' מעשרות דמשם ואילך אסור אפילו אכילת עראי והוא דנכנסה התבואה לחצר דבהכי הוא דהוי טבל ולוקה בכזית ובההיא שעתא כי יהיב להו לעניים פאה יהיב להו מעושר שלא יפסדו עניים וטעמא דמירוח קא מחייב במעשר משום דכתיב דגנך ודרשינן דיגונך דבדיגון תלה רחמנא:

7 ונותן משום הבקר. בבי"ת כמו בפ"א בזר עמים כמו פזר והפקר פטור מן המעשרות כדלעיל ומשמע ממתני' דאם הפקיר אחר מירוח דהזוכה מיחייב במעשר ומפ' בגמ' משום דבהפקר דב"ש עסקינן דלא אלים שהפקיר לעניים ולא לעשירים דס"ל לב"ש דמהני האי הפקר להפקיע מידי מעשר ואשמעינן הכא דהיינו דוקא דאפקיר מקמי מירוח וטעמא דדיו לבא מן הדין להיות כנדון דלקט שכחה ופאה דהוו מתנות עניים דמינייהו גמרי ב"ש וכדלקמן בפ' ב"ש קמי מירוח הוא דאיתנהו וה"נ גבי הפקר אבל אפקיר בתר מירוח דהאי הפקר דחליש לא:

8 ומאכיל לבהמה. דאכילת בהמה עראי חשיבא:

9 ונוטל מן הגורן וזורע עד שימרח. דלאחר מירוח אסור לזרוע טבל כדאיתא בפ"ק דמס' דמאי:

10 דברי ר"ע. ורבנן פליגי עליה ולא מצי זרע אפילו קמי מירוח דלא דמי להפקר דהפקר לא שכיח ומילתא דלא שכיחא לא גזרו רבנן ופאה נמי שאני דקא עביד מצוה ועוד דמיחייב בה ולא פקעא המעשרות שלהן:

11 עד שימרח. בזמן שלקחו הגורן קודם שמירח בעה"ב אבל אם מירח בעה"ב ואח"כ לקחו חייבין ליתן תרומות ומעשרות לאחרים וטעמא מפ' בגמ' ועני שלקח גורן בשנת מ"ע פליגי תנאי בגמ':

12 המקדיש. קודם מירוח:

13 עד שימרח הגזבר. דאם מירח הגזבר קודם אע"פ שפדאו אח"כ פטור מן המעשרות דדגנך כתיב למעוטי הקדש אבל פדאו קודם מירוח כיון דנגמרה מלאכתו ביד הדיוט חייב:

14 הפריש בכורים מכרי ממורח. דבכורים צריך לקרוא להם שם במחובר כדתנן בפ' בתרא דבכורים וקאמר דכשהפרישן אחר שנתמרח הכרי אין צריך להפריש קצת לתרומה כדאמרינן במעשר ראשון שהקדימו לתרומה אחר שנתמרח הכרי דצריך להפריש ממנו תרומה גדולה כדאיתא בפ' ג' שאכלו ובפ"ק דביצה:

15 הא אם מירח. כל מתנה שיתן חייב בתרומה ומעשר:

16 משא"כ בבכורים. ומשמע דאין צריך להפריש מהן תרומה ולא מעשר כי הפרישן אחר מירוח:

17 ולימא אבל בבכורים יהא חייב וכו'. כלומר האי משא"כ דקתני בברייתא ה"ק קודם מירוח אין כאן חיוב במעשרות עד אחר מירוח משא"כ בביכורים דבין קודם מירוח ובין אחר מירוח מיחייב בהו כדתנן בפ' התרומה והבכורים שהבכורים נקנין במחובר לקרקע משא"כ בתרומה:

18 ויידא אמרה. והי דא אמרה לסיועיה לר' יוחנן:

19 למה נקרא ביכורים. משנה היא במס' תרומות פ' התורם קישות:

20 וכל הקודם את חברו חברו וכו'. כלומר אם הקדים את חברו שהוא אחרון חברו האחרון מחוייב במצות הראשון דבכורים קדמי לתרומה ומשמירח דהשתא מתחייב בתרומה התרומה מתחייבת בהן ונכנסה בגבולן ואינהו לא נכנסו בגבולה וקשיא לי אי הכי פאה נמי קדמה לתרומה וכי זכה זה אחר מירוח נמי תפטר מתרומה וניחא לי דפאה לית בה חיוב מיתה ואי בעי זבין לה מן העני ואכיל לה משא"כ גבי ביכורים דקדישי ועוד דבכורים קונין שם במחובר לקרקע ואינם תלויים בקצירה משא"כ גבי פאה דבקצירת בעלים תליא מילתא כדלקמן הילכך קדימה דביכורים הויא קדימה:

21 מתני' דב"ש. כלומר מתני' בהפקר דב"ש שהפקירו לעניים ולא לעשירים ומשו"ה לא מהני בהו שמא דהפקר אלא קודם מירוח דב"ש ילפי מפאה ופאה בקמה היא ולעניים הוא אבל אי הפקירן לכו"ע אפילו הפקירן אחר מירוח מהני ומתני' סברא כב"ש וקי"ל כב"ה דבהפקר דלכו"ע הוא דמהני מירוח ולאחר מירוח כדאיתא בפ' לא יאמר וכן נוטין דברי הרמב"ם ז"ל וכן דעת הראב"ד ז"ל והיינו מדאורייתא ואין כן דעת רבנו שמשון ז"ל:

22 אתיא דר"ע כחנויות בני חנון. בפ' הפועלים איתא והתם תני שהעמידו דבריהם על ד"ת שלא עשו סייג כלל אבל הדרשה היא אמת:

23 עשר תעשר פרט ללוקח. דכתיב עשר תעשר תבואת זרעך שזרעת אותה יצא הלוקח שלא זרעה:

24 ואכלת פרט למוכר. עשר כשתאכל יצא המוכר שאינו אוכל וסבר ר"ע דה"נ דרשינן ואכלת ולא זורע שאינו אוכל וכ' רבנו שמשון ז"ל דלא רצה לומר דר"ע סבר כוותייהו לפוטרן ואפילו מדרבנן דח"ו שהרי מזכיר אותן לגנאי אלא ה"ק אתייא דר"ע כי ההיא ברייתא דמגניא עובדא דחנויות בני חנון דמשמירח אסור לזרוע עד שיעשר מדרבנן אע"ג דלית ביה ואכלת דממעטינן מיניה מוכר ואיכא למעוטי נמי זורע אפ"ה כיון דחרבו מגנייא מילתא ואסיר ונ"ל דסבר ר"ע דדרשת בני חנון קושטא היא ומפני שהעמידו דבריהם על ד"ת חרבו וקסבר ר"ע דתקנת חכמים היינו אחר מירוח דאין זורעין את הטבל אבל קמי מירוח שרי ורבנן פליגי עליה דר"ע ואמרו דדרשה דבני חנון דאפילו נימא דמילתא היא דוקא מכירה והפקר דקמי מירוח שרי משום דלא שכיח ומאכיל לבהמה נמי קמי מירוח שרי דאכילת בהמה עראי חשיב ולא אתו למטעי הכי נמי בתר מירוח אבל זורע דשכיח ועוד דזורעים הרבה ואיכא הפקעת מעשר אפילו קמי מירוח נמי אסור לזרוע דהיינו טעותא דבני חנון:

25 קנס קנסו להן וכו'. מן הדין אפילו לקחו אחר מירוח המעשרות שלהן אלא משום קנסא:

26 שלא יהו קופצין לגתות ולגרנות. שנגמרה מלאכתן למעשרות ומפקיעין תרומה ומעשרות מן האחרים וכן כ' הרמב"ם פ"ו הל' ט"ו מהל' מעשר וז"ל כהן ולוי שלקחו פירות מישראל אחר שנגמרה מלאכתן מוציאין את התרומה והמעשרות מידיהן ונותנין אותן לכהנים וללויים אחרים קנס הוא להם כדי שלא יקפצו לגרנות ולגתות ויקנו טבלים כדי להפקיע מתנות אחיהם הכהנים ואם קנו קודם שתגמר מלאכתן אין מוציאין מידן ע"כ והשיג עליו הראב"ד ז"ל בהשגות א"א אני אומר שאינו קנס אבל מפני שאמר להן מנתא דכהן לא זבנית לך ודברי הרמב"ם ז"ל תלמוד ערוך:

27 טבח כהן. בפ' הזורע תנן דכהן אם שחט בהמה שלו אפילו למכור פטור מן המתנות והכא אמר דשבת א' פטרוהו ואוקמוה אדין תורה ובפ' הזורע גרסינן עד שלשה שבתות:

28 אפילו שבת א' לא יפטור וכו'. הכא דמיד קנסינן ליה אלא טעמא הוי משום דאין יכול להערים כדאיתא בסמוך ושבת שנייה ואילך טעמא שלא ירגילו טבחי ישראל לשתף כהנים עמהם ליפטר מן המתנות אי נמי משום דפסקו חיותא דשאר כהנים:

29 חנווני כהן. שמוכר תבואה של שדהו לאחר מי מחייבינן להפריש מעשרות תבואה של שדהו לאחרים או לא:

30 חנווני יכול להערים. ולומר נתתי ולא יהיב ושבת ראשונה קנסינן ליה אבל מתנות הבהמה לפנינו הן ומינכרי וליכא הערמה ואם יאמר פלוני כהן עמי מילתא דעבידא לאיגלויי היא:

31 לא נחלקו ברבי וכו'. ברבי גרסינן הכי אשכחן בפ"ק דחולין והתניא ברבי אומר ופי' רש"י ז"ל ברבי לא ידענא מנו אלא חכם אחד גדול בדורו:

32 לוקח פירות וכו'. ישראל שלקח פירות מחוברין מן הגוי שהן חייבין במעשר דכיון דלקחו במחובר נכנס ישראל תחת הגוי משעה ראשונה וכאילו זרען וחייב מן התורה בכל המצות דקרקע ואפילו הוי עני וכן היה הראשון ישראל ולקחן ישראל שני כשהן מחוברין השני נכנס במקומו:

33 לוקח פירות תלושין. ממורחין מן הגוי:

34 שהן פטורין מן המעשרות. וכ"ש משאר מצות דדרשינן דגנך ולא של גוי:

35 אחד עני ואחד עשיר מוציאין מידו. כדמפ' משום קנסא שלא יפקיע מ"ע מאחיו:

36 עני אין מוציאין מידו. דהוא קדים:

37 שאין אדם זוכה בלקט שכחה וכו'. דדרשינן בת"כ ואיתא נמי בפ"ק דגיטין לא תלקט לעני להזהיר עני על שלו דהו"ל למימר תעזוב אותם לעני ולגר אלא לאסמוכי עני לאזהרת לא תלקט שעני בעל השדה מוזהר להניח פאה ולקט לעניים ואסורים לו ושכחה איתקשא לפאה דכתיב לא תעולל אחריך ודרשינן לעיל לא תדקדק אחריך זו שכחה:

38 כך לא יזכה במעשר עני שלו. משום סייג ולאו משום דינא כדלקמיה:

39 אינן טובלין. ואיכא למימר דלא מפריש להו היינו טעמא דגזר רחמנא לא תלקט אלא תניחם אבל מעשר עני דטביל וכמו שמפורש במסכת דמאי:

40 וכבר נטבל עד שהוא ברשותו של ראשון. ואיכא למימר דיהביה לדידיה המוכר ובדינא זכי ליה:

41 מ"ט דר' יהודה הנשיא. דשפיר קאמר ליה ברבי דשאני מ"ע דטביל ומשני משום קנס וכדפרישית:

42 עני אין בידו ליקח. וכדלקמן דאינו מצוי ללוות הילכך ליכא למיקנס דמילתא דלא שכיחא לא גזרו בה רבנן ואינו מצוי לקנות שדות ופסק הרמב"ם ז"ל בפירושו כר' יהודה הנשיא:

43 הדרן עלך אלו דברים בס"ד